הפחד מפני מגע הזר ומהבלתי נודע
מאמר "הפחד מפני מגע הזר ומהבלתי נודע"
שאולי יצחק עו"ד מוסמך לעבודה סוציאלית קלינית ומומחה לשיקום
על פי הנחיות משרד הבריאות להתמודדות עם תחלואת נגיף הקורונה, בין היתר: "שמירת מרחק" בין הבריות ו"מניעת התקהלויות וכנסים".
במאמר זה אני מבקש לנתח את כל הנושא הנ"ל מנקודת המבט של "הפסיכולוגיה של ההמון ושל הכוח" בלבד.
אליאס קנטי שהקדיש שנים רבות לחקר הפסיכולוגיה של ההמון ושל הכוח כותב בספרו "ההמון והכוח", שאין דבר המפחיד יותר את האדם מאשר מגעו של הזר ומגעו של הבלתי נודע. האדם מעצם בריאתו חפץ לראות את הדבר המשתלח לעברו, הולך וקרב אליו ולהיות מסוגל לזהותו או לפחות לסווגו. תמיד נוטה האדם ומשתדל להימנע ממגע גופני עם משהו זר, לא ידוע ולא מוכר. אם האדם שרוי באפילה ובעלטה עלול הפחד מפני מגע בלתי צפוי להגיע עד כדי תבהלה. אפילו בגדיו אינם מעניקים ביטחון מספיק. קל מאוד לקרוע אותם מעליו ולהגיע ולנגוע בגופו. זהו החלק חסר הישע של האדם כקורבן ממגעו של הזר והבלתי נודע.
כל הריחוקים והמרווחים שבני האדם יוצרים סביבם מוכתבים על ידי הפחד הזה. כל החיים כולם מבוטאים בלשון של מרחקים ומרווחים. הם מסתגרים בבתים שאיש אינו רשאי לחדור אליהם ורק שם ירגישו מידת מה של ביטחון. לא רק החשש פן ישדדו אותו ויבוזו את רכושו, מעורר באדם פחד , אלא גם הפחד והאימה מפני מגעו של הזר ומגעו של הבלתי נודע המגיח מתוך האפילה והעלטה ומהבלתי נראה.
הסלידה והרתיעה ממגעו של הזר וממגעו של הבלתי נודע, מוסיפות ומקננות בנו בהיותנו יוצאים ובאים בין הבריות והן השולטות באורח חיינו שבו אנו נעים ברחוב, במסעדה, ברכבת או באוטובוס. גם כבני האדם ניצבים בסמוך להם, ממש לצידם, מסוגלים לראותם ולסקור אותם מקרוב, גם אז נמנע ממגע ממשי עימם אם רק נוכל נימנע מלצעוד את "צעד ההתקרבות" אליהם.
הסלידה והשנאה שבני האדם חשים כלפי הזר הפוגע והעולב וכלפי הבלתי נודע אפילו כאשר בני האדם אינם יכולים לדעת בוודאות מיהו ומה טיבו. כל מערך התגובות המהירות והרגישות ביותר שלנו, למגע הזר והבלתי נודע, מוכיח ומאמת שלפנינו נטייה אנושית שורשית ועמוקה, לא פחות משהיא חריפה ועירנית, דבר מה שלעולם לא ייעקר מן האדם, לאחר שגדר וסייג את תחומי אישיותו.
רק בהימצאו של האדם בתוך המון יכול הוא להשתחרר מן הפחד הזה שלו מפני מגעו של הזר והבלתי נודע. זהו המצב היחיד שבו נהפכת קערת הפחד הזה על פיה. ההמון הדרוש לאדם הוא ההמון הצפוף, הדחוס, ההמון שבו גוף נלחץ לגוף, ההמון שגם המערך הפסיכי שלו דחוס וצפוף. מרגע שהאדם הפקיר עצמו והתמסר להמון הוא חדל לפחוד ממגעו של הזר וממגעו של הבלתי נודע.
מרגע שהפקיר האדם את עצמו והתמסר להמון הוא חדל לפחד ממגעו. בהמון כל בני האדם שווים, אין עוד משמעות להבדלים בין בני האדם אף לא בהבדלי המין. האדם הזר שנלחץ אליו, והבלתי נודע שנגע בו, הופך להיות כחלק ממנו. הוא מרגיש אותו כמו שהוא מרגיש את עצמו. זוהי אחת מהסיבות לשאיפתו של ההמון להצטופף ולצופף את שורותיו. ההמון מעוניין לפטור את היחיד בשלימות האפשרית , מן הפחד מפני מגעו של האחר הזר והבלתי נודע. ככל שהאנשים מצטופפים ונצמדים יחד כך איתנה יותר הרגשתם שאינם פוחדים איש מרעהו. הרגשת ההקלה וההשתחררות רבה יותר מקום שצפיפותו של ההמון גדולה יותר (ראה סגירת הגבולות בין המדינות הנגועות בקורונה).
קנטי מציע חמישה טיפוסי המון וביניהם את "ההמון הסגור" ו"ההמון הרודף". "ההמון הסגור" מוותר על הגדילה ונותן את הדגש על "הקביעות". הדבר הראשון הבולט בו הוא היותו תחום ומסויג. הוא מכונן ומגבש את עצמו דרך הגדרת גבולותיו וסגירתם. מספרם של נתיבי הכניסה אל המרחב הזה מוגבל. ואין כניסות אחרות מלבדן. הכול מכבדים את סייגי הכניסה ואת קווי התיחום. התיחום מונע גידול בלתי סדור ובלתי מבוקר והוא גם מגן מפני השפעות חיצוניות שעלולות להיעשות עוינות ומסוכנות.
התיחום מונע, הידבקות המונית בקורונה בלתי מבוקרת ומרוסנת, כמו גם חסינות עדר (או אפקט העדר) היא סוג של הגנה עקיפה ממחלות זיהומיות, המתרחשת כאשר אחוז גדול מהאוכלוסייה מחוסן, ובכך מספק אמצעי הגנה לאנשים שאינם מחוסנים. באוכלוסייה שבה רוב האנשים מחוסנים, יש פחות אנשים חולים, ופחות מקורות להדבק בהם. כך שגם אנשים לא מחוסנים חשופים פחות לגורמי המחלה.
"ההמון הרודף" מתגבש בהקשר למטרה הניתנת להשגה מהירה. המטרה ידועה ומותווית בבהירות וגם קרובה. ההמון נושא פניו "להרג" והוא יודע את מי הוא רוצה "להרוג". הוא שם פעמיו לעבר המטרה הזו בהחלטיות נחושה ואי אפשר להניאו מכך או להטותו מדרכו בתחבולות עורמה.
די בהכרזה על המטרה, בהפצת השמועה מיהו זה שנידון לחיסול, על מנת שיתגבש וייאסף ההמון. ההתמקדות הזו "בהרג", היא ממין מיוחד ועוצמה שאין למעלה מימנה. כולם רוצים ליטול חלק, כל אחד ואחד חובט חבטה ועל מנת לעשות זאת הוא נדחף בכל כוחו להתקרב אל הקורבן ככל האפשר ואם אינו מצליח להכותו במו ידיו הוא משתוקק לראות איך האחרים חובטים בו. מבין עונשי המוות שההמון חפץ בו הינו דרך הענישה של "ההריגה הקולקטיבית" – מיגור תחלואת נגיף הקורונה.
"התבהלה, הפניקה" הינה התפוררות ההמון. פקודת ההימלטות הפתאומית מתנגשת מיד באי אפשרות לבצע תנועה משותפת כלשהי. כל אדם רואה את פתח ההימלטות שדרכו הוא חייב לעבור והוא רואה עצמו עובר שם לבדו מנותק לגמרי מכל האחרים. היחיד מתנתק ושואף לנוס מההמון משום שההמון כגוף אחד עומד בפני סכנה. אולם משום שפיזית האדם עדיין רתוק להמון, הוא חייב לתקוף אותו. אם יתמסר לו עתה וייבלע בתוכו – ימיט על עצמו את חורבנו, מאחר וההמון עצמו שרוי עתה בסכנת חורבן. אין רגע שבו האדם עומד ביתר עוז על בדילותו מאשר ברגע כזה. בהכותו ובדחפו, הוא מעורר הכאות ודחיפות שכנגד וככל שהוא חובט יותר באחרים וסופג חבטות רבות יותר מהם, כך מרגיש הוא את עצמו, גבולות אישיותו שלו שבים ומתבהרים לו. (ראה פעולות המשטרה כנגד מפירי הוראת הבידוד).
מניעת התפוררות עקב תבהלה, יכולה להיעשות רק על ידי הארכת המצב ההתחלתי של פחד משותף להמון. בהמון שסכנה מרחפת מעליו יש דרך להשיג את מניעת ההתפוררות עקב התבהלה בכך שהבריות מתפללים בפחדם המשותף אל אלוהים משותף שבכוחו ונדיבותו יכול להסיר את הסכנה במעשה ניסים או ליתן לאדם חוכמה ודעת איך למצוא מזור, תרופה ודרך להתגבר על הסכנה.
התכונה הבולטת של ההמון היא "ההרסנות". ההמון אוהב במיוחד להרוס בתים וחפצים שבירים כגון זגוגיות חלון, מראות, תמונות וכלי חרס. כלי החרס מרגיזים את ההמון כי הם כולם מייצגים גבולות.
בספר ירמיהו, מובאים שתי נבואת: בית היוצר ונבואת הבקבוק (פרקים יח' ו- יט'). הנבואה הראשונה, נבואת בית היוצר, מורכבת ממשל (א-ד) ונמשל (ה-יב), העוסק באפשרות השינוי של הגזרה האלוקית וזיקתה למעשי בני האדם וכך כתוב:
"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבָרָי. וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם. וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת".
בית היוצר הוא בית המלאכה בו הופך הקדר, הוא היוצר, את גוש החומר חסר הצורה שבידיו לכלי בעל ערך ותפקיד. ירמיהו רואה לנגד עיניו את תהליך היצירה על האבניים, את סיבובי גוש החמר המאפשרים ליוצר לעצבו לכלי. בשלב השני של התהליך מתרחשת 'תאונה' - הכלי שעוצב בחומר נשחת ותוכניתו של היוצר עולה בתוהו. בשלב השלישי היוצר שב ועושה מהחומר שנשחת כלי חדש, אחר ושונה מקודמו.
לאחר נבואת בית היוצר מופיעה בפרק י"ט אחת מנבואות הפורענות הקשות בספר. נבואה זו, שניתן לכנותה "נבואת הבקבוק", מתארת את חומרת העונש ואת סופיותו וכך כתוב:
"כֹּה אָמַר ה' הָלוֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים. וְיָצָאתָ אֶל גֵּיא בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר הַחַרְסִית וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ.
בפרק יט' בפסוק י' כתוב: "וְשָׁבַרְתָּ הַבַּקְבֻּק לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים אוֹתָךְ. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת הָעָם הַזֶּה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר".
בשונה מהחומר שנשחת ונוצר מחדש בנבואת בית היוצר, שבירתו של הבקבוק מסמלת את המצב חסר הסיכוי – את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפה עוד.
השאלה היא מה פשרו של שינוי דרמטי זה? הנבואה הראשונה נאמרה לעם בשלב ראשוני, כשעוד היה מקום לתקן וליצור מחדש, ככל הנראה בימי יאשיהו, ואילו הנבואה השנייה משקפת את המשבר אליו הגיע העם – כאשר החומר הגמיש הלך והתקשה עד שהפך לבקבוק שלא ניתן עוד לשנותו, ואין לו תקנה אלא בשבירה.
עם ישראל וכל החברה בארץ, נמצאים במצב לא פשוט מבחינה בריאותית כלכלית וחברתית ומן הראוי שנעשה כולנו חשבון נפש האם נתאחד כולנו ונגיע להחלטה שיש מקום לתקו וליצור מחדש או שכבר הפכנו לחומר שהתקשה עד שהפך "לבקבוק חרס" שלא ניתן עוד לשנותו.
ונשא כולנו תפילה ליושב במרומים שינחה את כל העם בתבונה ובבינה וביכולת לתקן דרכינו וליצור מחדש ונצליח להביא תרופה ומזור לתחלואת נגיף הקורונה. כולנו תקווה ובעיקר אמונה שבהתמודדות איתנה ונבונה של כל החברה, נגיע לימים טובים יותר של בריאות ובשורות טובות.
הכותב: הינו עו"ד, מוסמך לעבודה סוציאלית קלינית ומומחה לשיקום.
