ההמון הנמלט ומגיפת הקורונה

מאמר "ההמון הנמלט ומגיפת הקורונה"

שאולי יצחק עו"ד מוסמך לעבודה סוציאלית קלינית ומומחה לשיקום

מדינת ישראל הכריזה על תקנות לשעת חירום ומוציאה צווים, על פי הנחיות משרד הבריאות להתמודדות עם תחלואת נגיף הקורונה. ישראל נמצאת בהסגר והאזרחים עוטים מסכה על פניהם וכפפות על כפות ידיהם, כל זה תוך "שמירת מרחק" בין הבריות ו"מניעת התקהלויות וכנסים" ברחבי העולם נערכים הלוויות ומתפרסמות תמונות של קבורת אחים. כמו גם מתפרסמות ידיעות על סגירת מקומות עבודה ועסקים ומספר המובטלים רק הולך וגדל והמצב הכלכלי והתעסוקתי הולך ומחריף.

במאמר זה אני מבקש לנתח את כל הנושא הנ"ל מנקודת המבט של "הפסיכולוגיה של ההמון ושל הכוח" בלבד.

אליאס קנטי שהקדיש שנים רבות לחקר הפסיכולוגיה של ההמון ושל הכוח כותב בספרו "ההמון והכוח", שבכל רחבי תבל מקום שם בני אדם מצויים מצויה גם הקונספציה – התפיסה הגישה לחיים – של "ההמון הפתוח וההמון הסגור וההמון הנמלט".

"ההמון הפתוח" הוא ההמון הטבעי, שאין לו גבולות וסייגים להתרבותו , להתעצמותו , אינו מכבד בית דלת או מנעול, וכל המסתגר בביתו או מתבודד ומתנזר חשוד בעיניו. ההמון הפתוח מוסיף להתקיים כל עוד הוא מוסיף וגדל. מרגע שהוא חדל לגדול ולהתקיים הוא מתפורר ומתפזר.

"ההמון הסגור" מוותר על גדילתו ונותן את הדגש בקביעותו. ההמון הסגור תחום ומסויג והוא מכונן ומגבש את עצמו דרך הגדרת גבולותיו. הוא יוצר לעצמו מרחב שאותו הוא חפץ למלא. מספרם של נתיבי הכניסה אליו מוגבל ואין כניסות אחרות מלבדן. הכול מכבדים את סייגי הכניסה ואת קווי התיחום. משמתמלא המרחב לגנרי, אין מתירים עוד את הכניסה לאיש וגם אם נוצר עודף של מצטרפים, מה שנחשב תמיד הוא ההמון הצפוף שבתוך החדר הסגור ואלה הניצבים מחוץ לחדר אינם שייכים אליו באמת.

התיחום מונע גידול הבלתי סדור ובלתי מבוקר, אך גם מכביד על ההמון להתפזר, ובכך משהה את התפוררותו ודוחק את קיצו. בדרך זו מוותר ההמון על סיכויי הגדילה – אך זוכה באורח חיים. הוא מוגן מפני השפעות חיצוניות שעלולות להיעשות לעוינות ומסוכנות, והוא תולה את יהבו בהישנות וברב פעמיות. הציפיה להיאסף בשנית ובכל פעם היא המאפשרת להמון הסגור להשלים עם כל פרידה והתפזרות. הבית הבניין מוסיף תמיד להמתין להם, הוא קיים למענם וכל עוד הוא ניצב שם יוכלו להיפגש באותו אורח חיים. הבית והבניין הוא קיים למענם גם בעיתות שפל ובריקנותו מזכיר להם תמיד את שיפעת הגאות.

קיים גם סוג נוסף של המון והוא "ההמון הנמלט". ההמון הנמלט נוצר בעקבות איום. כולם נסים, כולם נגררים למנוסה. הסכנה המאיימת אחת היא לכולם. היא מתמקדת בנקודה מוגדרת, ואינה עושה כל אבחנה. אפשר שתאיים על תושביה של עיר, ארץ או על העולם כולו. אפשר שתאיים על כל המשתייכים לדת מסויימת או הדוברים לשון מסוימת.

כל בני האדם נמלטים יחד, משום שזו הדרך היחידה להימלט. כולם חשים את אותה התרגשות, ומירצם של אחדים מגביר את מירצם של האחרים. אנשים דוחפים זה את זה הלאה לאותו כיוון. כל עוד דבקים הם איש ברעהו הם מרגישים שהסכנה נחלקת , מאחר שהאמונה העתיקה – כי סכנה צצה בנקודה אחת בלבד – שרירה וקיימת. הבריות מאמינים כי בעוד האויב לוכד אחד מהם כל האחרים יכולים לברוח. אגפי שורות הנמלטים אינם מוגנים, אך מאחר שהם ארוכים ומשתרעים על פני שטח גדול, מאמנים הנסים על נפשם כי הסכנה לא תוכל לתקוף את כולם בעת ובעונה אחת. איש אינו מעלה על דעתו כי דווקא הוא – מבין כולם – יהיה הקורבן ומאחר שהתנועה האחת והיחידה של הנמלטים היא לעבר הינצלות כל אחד מאמין שהוא אישית אכן ינצל. שהרי הדבר המרשים ביותר במנוסה ההמונית הוא – הדביקות בכיוון. ההמון הנמלט נעשה כביכול לכיוון הלאה מהסכנה.

מאחר שיעד המבטחים והמרחק ממנו הם הדברים היחידים הנחשבים , נשללים כל חשיבות וערך מן המרחקים שהתקיימו קודם לכן בין בני האדם. ההמון הנמלט הוא ההמון המקיף והכוללני מכל ההמונים והוא מכיל בתוכו את כולם ללא יוצא מהכלל.

תנופת המנוסה מוסיפה להתעצם כל עוד כל אחד שיחד עימו בורחים גם האחרים הוא רשאי לדחוף אותם קדימה, אך אל לא לדחוף אותם לצדדים (האוכלוסייה המבוגרת כקבוצת סיכון ומספר המובטלים ההולך וגדל). ברגע שיתחיל לחשוב רק על עצמו ולהתייחס אל הסובבים אותו כאל מכשול גרידא, ישתנה כליל אופייה של המנוסה ההמונית והיא תהפוך להיות לניגודה הגמור. היא תהפוך לתבהלה, מלחמתו של כל אדם נגד מי שניצב בדרכו. מהפך זה קורה בדרך כלל כאשר כיוון המנוסה נחסם שוב ושוב. די לחסום את דרכו של ההמון כדי לאלצו לפרוץ לכיוון אחר ואם דרכו תיחסם שוב ושוב תוך זמן קצר לא יידע לאן לפנות. גוברים בו הבלבול ואובדן העצות לגבי הכיוון (הסגר, בידוד, תוכנית יציאה) וכך הוא מאבד את לכידותו. הסכנה שעד לרגע זה ליכדה את חבריו הנמלטים הופכת עתה שכל אדם הוא אויבו של חברו. כולם נותנים את דעתם רק על הצלת נפשם הם.

המנוסה עשויה להימשך ימים שבועות וחודשים ובמהלכה יוותרו אחדים מאחור בין אם משום שהוכו בידי "האויב" ובין משום שכוחם אזל להם. כל אדם הנופל מתמוטט בשולי הדרך (החברה) משמש כדורבן לאחרים . הגורל השיגו ופטרו מכל מצוקותיו הוא "הקורבן העולה" לסכנה. אם קודם לכן הוא היה כחבר למנוסה, הרי משנפל נעשה חשוב לכולם ומחזקת את הערך היותם נמלטים ביחד, לפיכך לכל אדם שנופל בדרך נודעת חשיבות עצומה ללכידתה של המנוסה.

קיימת גם אפשרות של "התמוססות הדרגתית של טור הנמלטים". היעד רחוק מדי , הסביבה עוינת, האנשים רעבים וכוחותיהם תשים. לא עוד מעטים בלבד אלא מאות ואלפים צונחים נופלים ונותרים מאחור. ההתפוררות הפיזית הזו מתחוללת בהדרגה מאחר והתנופה ההתחלתית מוסיפה לפעול זמן רב. בני האדם זוחלים הלאה גם משאבד ונעלם כל סיכוי של הצלה. מבין טיפוסי ההמון מפגין ההמון הנמלט את הדביקות והעקשנות העזות ביותר. שרדיו נוספים להישאר מלוכדים עד הרגע האחרון.

"מגיפת הקורונה" – התיאור המרשים ביותר של מגיפה - היה היסטוריון יווני איש אתונה, שבעצמו נפגע במגיפה והחלים – "אנשים מתו וגופותיהם נערמו זו על זו ויצורים מתים למחצה נראו כושלים ברחובות בניהן של אילו משפחות כרעו כדי כך תחת הנטל הכבד מנשוא של אסונותיהם ואידם שחדלו מן הנוהג המקובל של קינה למת. כל טקסי ההלוויה שנהגו להקפיד על קיומן נשתבשו עתה לגמרי והם קברו את מתיהם ככל שהשיגה ידם".

מגיפה היא משורש  נג"ף. מחלה קשה ומדבקת, שבדרך כלל ממיתה את מי שחלה בה. במקרא מתייחסת המילה לאסונות כבדים שהביא ה' כעונש על מעשים רעים, כמכה ("ויגוף ה'"). בכל מגיפה כזאת מתו אלפי בני אדם דוגמאות:

"ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" (שמות ל"ב 35); "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במדבר י"ד 37); "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (במדבר כ"ה 9); ובמגיפה שבאה על העם כעונש על מיפקד אוכלוסין, ספירה, שערך דוד המלך בישראל, מתו בדֶבֶר 70 אלף איש, עד שדוד קנה את גורן ארוונה היבוסי, הבטיח לבנות מזבח לה', ואז: "ותעצר המגיפה מעל העם" (שמואל ב, כ"ד 15, 21) ועוד. גם תבוסה במלחמה לפי רצון ה' נקראת מגיפה: "וינגפו שם עם ישראל לפני עבדי דוד, ותהי שם המגפה גדולה ביום ההוא" (שמואל ב, י"ח 6).

מכל האסונות שפקדו את האנושות טבעו האפידמיות הגדולות חותם עמוק וצרוב במיוחד בלב המין האנושי והזיכרון נותר חי בו. המגיפות פורצות לפתע פתאום, כשואת טבע. אך בעוד שרעידת האדמה, באה אל קיצה בדרך כלל כעבור מספר זעזועים קצרים, הרי אפידמיה – מגיפה - עלולה להשתולל במשך חודשים או שנה שלימה. רעידת אדמה קוצרת קציר הדמים שלה במהלומה אחת , וכל קורבנותיה נספים בעת ובעונה אחת. לעומת זאת למגיפה יש השפעה מצטברת. בתחילה נדבקים בה רק מעט בני אדם  ואחר כך הולך וגדל מספר הנדבקים. בכל פינה נראים מתים ועד מהרה עולה מספר המתים. אפשר שהתוצאה הסופית של המגיפה תהיה זהה לזו של רעידת האדמה, אך במגיפה רואים הבריות כיצד משתלט המוות, הוא עושה את שלו לנגד עיניהם. הרי הבריות כמשתתפים בקרב הנמשך יותר מכל הקרבות שידע האדם מעודו. אולם במגיפה האויב הוא נסתר וסמוי מהעין ואי אפשר לראותו ואי אפשר לגעת בו. אפשר רק להמתין שיכה הוא. בקרב הזה רק באויב הוא פעיל, הוא הולם בכל מקום שיחפוץ ומפיל חללים כה רבים שעד מהרה ניעור החשש פן האדם לא יימלט ממנו. מרגע שדבר קיומה של המגיפה נעשה ידוע , מקננת בבני האדם ההרגשה כי יתכן לה רק סוף אחד , הכול ימותו בה. מאחר ואין לה מרפא מצפים המותקפים על ידה לביצוע גזר הדין שחרצה עליהם.

סופה של המגיפה – המון של גוססים ושל מתים ולעיתים קרובות אי אפשר לקבור את הקורבנות ביחידות , בדרך נאותה ומכובדת, בקברים המוניים בהם נקברים מאות ואלפים יחדיו בקבר אחים אחד גדול.

היסוד של ההידבקות הממלא תפקיד כה גדול במגיפה, מפריד ומרחיק בני אדם זה מזה. הדבר הבטוח ביותר הוא להתרחק מכל האחרים – בידוד חברתי – מאחר שכל אדם ואדם כבר עלול להיות אחוז במחלה. יש הבורחים ומתפזרים אחרים מסתגרים בביתיהם ואינם מתירים לאיש להיכנס. איש מתרחק מרעהו, תקוותו האחרונה היא לשמור על ריחוק. סיכויי החיים , החיים עצמם, מובעים במונחים של ריחוק מהחולים, הנדבקים במחלה. אלה שהצליחו להתחמק ממנה מתרחקים מכל אדם ומפליא הוא להיווכח כיצד תקוות ההישארות, תקוות ההינצלות, מבודדת אותם, כל אחד נעשה לעצמו ניצב לבדו מול קורבנותיה של המגיפה.         

נשא כולנו תפילה ליושב במרומים (איש באמונתו יחיה) שינחה את כל העמים בתבונה ובבינה וביכולת לתקן דרכינו וליצור מחדש ונצליח להביא תרופה ומזור לתחלואת נגיף הקורונה. כולנו תקווה ובעיקר אמונה שבהתמודדות איתנה ונבונה של כל החברה האנושית נגיע לימים טובים יותר של בריאות ובשורות טובות.

הכותב: הינו עו"ד, מוסמך לעבודה סוציאלית קלינית ומומחה לשיקום.