ההמון הרודף וההריגה הקולקטיבית

מאמר "ההמון הרודף וההריגה הקולקטיבית"

שאולי יצחק עו"ד מוסמך לעבודה סוציאלית קלינית ומומחה לשיקום

בעיתונות הכתובה ואתרי האינטרנט פורסם: "עיתונאי מעריב צייץ על "עונש מוות" לנתניהו, ערד ניר סימן לייק - והתנצל

סערה בעקבות ציוץ של עיתונאי "מעריב" רון מיברג בחשבון הטוויטר הפרטי שלו. בהתייחס לרעיון מתן חנינה לראש הממשלה נתניהו מהאשמות הפליליות כתב מיברג: "החנינה היא דיבור ויוזמה מטופשים. הדיון צריך להיות בהחזרתו החד פעמית של עונש המוות". לאחר התגובות הסוערות ברשת, ובראשן תגובות מצד ראש הממשלה נתניהו ובנו יאיר, מחק מיברג את הציוץ שלו וכתב: "מחקתי את הציוץ על עונש מוות כדוגמה אבסורדית לדיונים על חנינה לעתיד נתניהו. בדיחה זקוקה שיצחקו ממנה ולא יביעו זעזוע".

בעקבות הדברים, עיתון מעריב מסר בעמוד הטוויטר שלו: "מעריב מתנער מהציוץ של רון מיברג ומוקיע אותו. גם אם מדובר בבדיחה, כפי שמיברג טען לאחר שמחק אותו, מדובר בחציית קו אדום ובשיח לא לגיטימי בעליל ומוטב היה אילו הדברים לא היו רואים אור כלל. גם אם הדבר נכתב בחשבונו הפרטי של מיברג וללא כל קשר לעיתון, מעריב מוצא לנכון להתנצל בפני ראש הממשלה".

במאמר זה אני מבקש לנתח את כל הנושא הנ"ל מנקודת המבט של הפסיכולוגיה של ההמון ושל הכוח בלבד.

אליאס קנטי שהקדיש שנים רבות לחקר הפסיכולוגיה של ההמון ושל הכוח כותב בספרו "ההמון והכוח, שאין דבר המפחיד יותר את האדם מאשר מגעו של הזר ושל הבלתי נודע. כל הריחוקים והמרווחים שבני האדם יוצרים סביבם מוכתבים על ידי הפחד הזה. רק הימצאו של האדם בתוך המון יכול הוא להשתחרר מן הפחד הזה שלו.

ההמון הדרוש לאדם הוא ההמון הצפוף, הדחוס, ההמון שבו גוף נלחץ לגוף, ההמון שגם המערך הפסיכי שלו דחוס וצפוף. מרגע שהאדם הפקיר עצמו והתמסר להמון הוא חדל לפחוד ממגעו.

התכונה הבולטת של ההמון היא "ההורסנות". ההמון אוהב במיוחד להרוס בתים וחפצים שבירים כגון זגוגיות חלון, מראות, תמונות וכלי חרס ויש הסוברים כי שברירותם של חפצים אלה היא שמגרה ומלבה את יצר ההרס של ההמון. קנטי מציע חמישה טיפוסי המון וביניהם את "ההמון הרודף".

ההמון הרודף מתגבש בהקשר למטרה הניתנת להשגה מהירה. המטרה ידועה ומותווית בבהירות וגם קרובה. ההמון נושא פניו "להרג" והוא יודע את מי הוא רוצה "להרוג". הוא שם פעמיו לעבר המטרה הזו בהחלטיות נחושה ואי אפשר להניאו מכך או להטותו מדרכו בתחבולות עורמה.

די בהכרזה על המטרה, בהפצת השמועה מיהו זה שנידון לחיסול, על מנת שיתגבש וייאסף ההמון. ההתמקדות הזו "בהרג", היא ממין מיוחד ועוצמה שאין למעלה מימנה. כולם רוצים ליטול חלק, כל אחד ואחד חובט חבטה ועל מנת לעשות זאת הוא נדחף בכל כוחו להתקרב אל הקורבן ככל האפשר ואם אינו מצליח להכותו במו ידיו הוא משתוקק לראות איך האחרים חובטים בו. מבין עונשי המוות שההמון חפץ בו הינו דרך הענישה של "ההריגה הקולקטיבית".

"בענישה הקולקטיבית" הנדון למוות מוצא לשדה ונסקל באבנים. כולם נוטלים חלק בהריגתו, כל אחד זוקר אבן והחבטה המשולבת של כל האבנים האלה גם יחד ממוטטת וממיתה את החוטא. האבנים מייצגות את כל הקהילה והם גל העד הן להחלטה והן למעשה הענישה. גם במקום שהסקילה כבר אינה נוהגת מוסיפה לשרור הנטייה "להריגה קולקטיבית".

הסלידה מהריגה קולקטיבית היא צעירה מאוד לימים, ואין להפריז בהערכת חשיבותה. כיום נוטלים חלק בהוצאות להורג הפומביות באמצעות העיתונות והרשתות החברתיות והאינטרנט.

ההמון הרודף משתמר בציבור קוראי העיתונים, אומנם בגרסה מתונה ומעודנת יותר, אך חסרת אחריות הרבה יותר וזאת עקב הריחוק מההתרחשויות. רב הפיתוי לומר שזוהי הגרסה הבזויה והנתעבת ביותר ועם זאת היציבה ביותר של ההמון הרודף. מאחר שאף ההמון אינו צריך להתקהל ולכתת רגליו מרחקים ארוכים כדי לחזות בזה ולהמתין שעות ארוכות עד שזה יתרחש ולבסוף לראות מעט מאוד.

לגיוון המתמיד דואגת ההופעה היומיומית הסדירה של העיתונות האינטרנט והרשתות החברתיות.

בימי הביניים בוצעו ההוצאות להורג בהוד והדר ובאיטיות רבה ככל האפשר. לעיתים הטיף הקורבן מוסר לצופים, בנאומים מתחסדים, יראי שמיים, הוא הכריז על דאגתו להם, והירבה דברים על אורח החיים אשר הביאו אל המקום שבו הוא ניצב כעת, על מנת שיידעו הם להינצל מן הגורל המר שהמיט לעצמו.

דאגתו להמון והחניפה לנוכחים ולדידו של הנידון למוות היה בכך משום סיפוק אחרון להיותו ניצב שם שוב כשווה בין שווים. החזרה בתשובה זו אל מול פני המוות, יש לה משמעות נוספת מלבד התכלית המוצהרת של הצלת הנפש, היא מהולה במצב הריגושי של ההמון הרודף, הרגשות עמומות של המון חוגג בעתיד.

כל הנוכחים שם מרגישים עצמם מאוששים ובטוחים יותר בצדקת אמונתם ומתחזק בטחונם בכך שאכן יש גמול משמיים.

מה שחשוב להמון הרודף הוא שהתליין יניף לנגד עיניהם את הראש הכרות, זה וזה בלבד, אין ברגע זה כל חשיבות למי שייך היה הראש הזה. עתה הוא משולל כל גדולה , כל כבוד. גם אם קודם לכן שכן כבוד והילה על כתפיו של המלך, הרי עתה הודות לתהליך המהיר כברק של הורדתו הפומבית מרום מעלתו, נעשה הוא שווה להם מכול וכול.

ככל שכוחו לשעבר של האדם המומת היה גדול יותר, ככל שגדול היה המרחק שהפריד בינו לבין ההמון, כך עזה יותר התלהבותו של ההמון. ואם במלך מדובר או באדם בעל שררה וסמכויות דומות, נוסף להתלהבות גם הסיפוק של היפוך היוצרות. אלה שאותם נהג להמית המיתו עתה אותו.

צוין לעיל שהתכונה הבולטת של ההמון היא "ההורסנות". ההמון אוהב במיוחד להרוס בתים וחפצים שבירים כגון זגוגיות חלון, מראות, תמונות וכלי חרס. כלי החרס מרגיזים את ההמון כי הם כולם מייצגים גבולות.

בספר ירמיהו, מובאים שתי נבואת: בית היוצר ונבואת הבקבוק (פרקים יח' ו- יט'). הנבואה הראשונה, נבואת בית היוצר, מורכבת ממשל (א-ד) ונמשל (ה-יב), העוסק באפשרות השינוי של הגזרה האלוקית וזיקתה למעשי בני האדם וכך כתוב:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבָרָי. וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם. וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת".

בית היוצר הוא בית המלאכה בו הופך הקדר, הוא היוצר, את גוש החומר חסר הצורה שבידיו לכלי בעל ערך ותפקיד. ירמיהו רואה לנגד עיניו את תהליך היצירה על האבניים, את סיבובי גוש החמר המאפשרים ליוצר לעצבו לכלי. בשלב השני של התהליך מתרחשת 'תאונה' - הכלי שעוצב בחומר נשחת ותוכניתו של היוצר עולה בתוהו. בשלב השלישי היוצר שב ועושה מהחומר שנשחת כלי חדש, אחר ושונה מקודמו.

לאחר נבואת בית היוצר מופיעה בפרק י"ט אחת מנבואות  הפורענות הקשות בספר. נבואה זו, שניתן לכנותה "נבואת הבקבוק", מתארת את חומרת העונש ואת סופיותו וכך כתוב:

"כֹּה אָמַר ה' הָלוֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים. וְיָצָאתָ אֶל גֵּיא בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר הַחַרְסִית וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ.

בפרק יט' בפסוק י' כתוב: "וְשָׁבַרְתָּ הַבַּקְבֻּק לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים אוֹתָךְ. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת הָעָם הַזֶּה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר".

בשונה מהחומר שנשחת ונוצר מחדש בנבואת בית היוצר, שבירתו של הבקבוק מסמלת את המצב חסר הסיכוי – את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפה עוד[10].

השאלה היא מה פשרו של שינוי דרמטי זה? הנבואה הראשונה נאמרה לעם בשלב ראשוני, כשעוד היה מקום לתקן וליצור מחדש, ככל הנראה בימי יאשיהו, ואילו הנבואה השנייה משקפת את המשבר אליו הגיע העם – כאשר החומר הגמיש הלך והתקשה עד שהפך לבקבוק שלא ניתן עוד לשנותו, ואין לו תקנה אלא בשבירה.

עם ישראל נמצא בחודש הרחמים והסליחות ומן הראוי שנעשה כולנו חשבון נפש האם נשקול ומגיע להחלטה שיש מקום לתקו וליצור מחדש או שכבר הפכנו לחומר שהתקשה עד שהפך "לבקבוק חרס" שלא ניתן עוד לשנותו.

ונשא כולנו תפילה ליושב במרומים שינחה את כל העם בתבונה ובבינה וביכולת לתקן דרכינו וליצור מחדש. שנה טובה ומבורכת וחג שמח לכל בית ישראל ולכל הגר הגר בתוכנו.

הכותב: הינו עו"ד, מוסמך לעבודה סוציאלית קלינית ומומחה לשיקום.